איך אפשר להסביר את זה?

תארו לעצמכם מסלול שבו אתם צועדים כשאתם נועלים נעלים עם עקבים גבוהים,

אבל ממש גבוהים ובנוסף הקרקע ממש לא יציבה.

לא, זה לא מצחיק.

גם כשמסתכלים מהצד – זה ממש מאתגר.

בתחילת דרכי, למדתי לצעוד על מסלול החיים כשהייתי לבד.

השתדלתי לא ליפול ולהיות יציבה.

מה שהיה חשוב לי, שאראה מאושרת ומצליחה.

וכל זה כשאני נועלת נעלים עם עקבים גבוהים.

והנה אנחנו כבר זוג, ומנסים לא לדרוך אחד על השני, אתם מבינים,

זה כואב כשמשהו דורך עליך ועוד עם עקבים גבוהים! ואם זה לא היה מספיק מאתגר.

אז הילדים שלנו הצטרפו לאותו מסלול בדיוק.

​

עכשיו המסלול הזה מלא באתגרים חדשים,

ואני עדיין נועלת נעלים עם עקבים גבוהים.

הרגלים כבר לא כל כך נושאות אותי, אני עייפה וכואבת,

ואז מצטרפים הנכדים והם לא מגיעים לבד הם באים עם ההורים (שגם להם יש הורים).

ואני עדיין נועלת נעלים עם עקבים גבוהים,

עדיין מנסה להישאר יציבה בזמן שכולם בוחנים את כישורי ההליכה שלי על המסלול.

אתם מבינים בשלב מסוים, פשוט נגמרו לי הפלסטרים.
ניסיתי להדביק אותם שוב ושוב על הפצעים שהצטברו, על הקשיים, על הנפילות שבדרך.

כשהפסקתי לרוץ במעגלים אינסופיים של כיבוי שריפות, והתחלתי להסתכל מהצד – על עצמי, על המסלול שלי, ועל האנשים סביבי.
הבנתי שעם כל הקשיים, יש משהו אחד שלא השתנה: המסלול, כל אחד צועד עליו בדרכו, מנסה למצוא יציבות מול הקרקע הרועדת.

ובדיוק אז החלטתי להפוך את האתגרים לפתרונות.